אתה זוכר מה כל אחד צריך. אתה דואג לפרטים. אתה עושה את מה שצריך לעשות—גם כשאף אחד לא שם לב.
אבל מה קורה כשהנתינה הזו מתחילה לכאוב?
הדפוס של הנתינה
הנתינה שלך מגיעה ממקום אמיתי של דאגה. אתה באמת רוצה לעזור לאחרים.
אבל יש גם דפוס אחר שמתפתח: - אתה נותן יותר ממה שאתה יכול - אתה לא מבקש עזרה גם כשאתה צריך - אתה מצפה שאנשים יראו כמה אתה עושה—בלי שתגיד - ואז אתה מרגיש פגוע כשהם לא רואים
זה מעגל שמוביל לטינה. והטינה הזו מצטברת.
סימנים שהנתינה הפכה לקרבנות: - אתה מרגיש פגוע שאף אחד לא מחזיר לך - אתה עושה דברים "למען אחרים" ואז כועס עליהם - אתה לא יודע איך להגיד "לא" - אתה מרגיש מותש מלדאוג לכולם
מה מסתתר מאחורי הנתינה
מאחורי נתינה קיצונית יש לפעמים אמונה: "אם לא אתן, אף אחד לא יאהב אותי."
שאל את עצמך: - האם אני נותן כי אני רוצה, או כי אני מרגיש שאני חייב? - האם אני מודיע לאנשים מה אני צריך, או רק מקווה שהם ינחשו? - מה הייתי עושה אם הייתי מתייחס לעצמי כמו שאני מתייחס לאחרים?
ההזמנה לאיזון
זה לא אומר להפסיק לתת. זה אומר לתת גם לעצמך.
נסה את זה: - בקש עזרה פעם אחת השבוע—גם אם זה קשה - לפני שאתה אומר "כן", שאל את עצמך אם אתה באמת יכול - תגיד לאנשים מה אתה צריך במקום לחכות שהם ינחשו - עשה משהו רק בשביל עצמך—בלי להרגיש אשם
מה קיים מעבר לקרבנות
מעבר לדפוס של נתינה עד כאב יש מערכות יחסים יותר בריאות. מערכות יחסים שבהן גם אתה מקבל. שבהן אתה לא צריך להרוויח אהבה—אתה פשוט ראוי לה.
הנדיבות שלך היא מתנה. אל תתן לה להפוך לקללה.